שעון הרגשות של משפחת פרץ

נראה לי שבגלל שתמיד היה לי קשה להסביר בצורה פשוטה וישירה מה אני מרגישה, זה סיבך לי ת'חיים. זה עשה הכל יותר מורכב מעורפל ומתסכל ממה שהוא. יותר לא מובן. יותר שבור ופחות מתוקן. אמנם זה גם אפף את הכל בהילה של מיסתורין והזריק מתח מיוחד למערכות יחסים, אבל מתח שבסופו של דבר שני הצדדים התקשו להכיל, והלכנו איש ורגשותיו הלא מובנים לדרכו. שלא נדבר על כך שהתכונה הזאת של לא להפגין רגשות גם משכה לעברי טיפוסים שלקו באותו הפגם.

לכן הדבר שהכי חשוב לי כאמא, זה ללמד את הילדים שלי לבטא רגשות בפשטות. לזהות רגשות ולהגיד אותם בלי חשש. בלי להסתבך. בלי להתחפר באינספור תירוצים. פעם כשהם היו ממש קטנטנים, מישהי סיפרה לי על שיטה ללמד אותם להיות כאלה, באמצעות קרטון – כזה של פיצה, שעליו מציירים המון פרצופים וכותבים ליד כל פרצוף את הרגש שהוא מביע. קוראים לזה: שעון רגשות. 

וכך, בכל צהריים או ערב (בהנחה שאתם הורים מושלמים) – יושבים במעגל ומשחקים בשעון הרגשות. כל אחד בתורו בוחר רגש עם המחוג ומספר לכולם מה גרם לו להרגיש ככה.

תיקתוקי השעון הזה עושים פלאים. פשוט כי יש לילדים ביטחון שהגדולים רוצים לשמוע אותם. אמנם הבנות גם בשתיים ורבע בלילה, וגם בלי זה, ישמחו לשפוך תלי תילים של מילים (שלא היו מביישים את קנאוסגורד) על מה הן מרגישות הרגישו או ירגישו. אבל עם הבן, זה עוזר לי לא לפספס אותו בין הבלי היום יום. בלי זה אני אחייה בעלטה מוחלטת לגבי מה שהוא מרגיש.

אתמול הוא סיפר שנעלב לפני יומיים כשבא לפה עם חבריו נוטפי המים (ששפכו אחד על השני בחצר) ואני שלחתי את כולם להחליף בגדים ורק אחר כך לבוא לפה. בזמן אמת הוא לא אמר מילה, הוא אפילו לא הראה שזה העליב אותו. אבל בזכות שעון הרגשות גיליתי שזה ממש כן.

אז אם עוד אין לכם שעון כזה שהופך את כל הרגשות לציורים שחולפים בזמן, אם אין לכם כלי כזה שמראה שכולנו בעצם עשויים מאותו חומר שהופך אותנו לאנושיים, ששום רגש לא נשאר פה לעולמים, אז תזמינו פיצה ותהפכו אותה לשעון רגשות כי בסופו של יום – הכל יחסים, אז רצוי לפחות שיהיו מובנים.

שלי פרץ היא שחקנית, תסריטאית, סופרת ואשת קראייטיב