הטבע הזה

שולי אורן: אני רוצה שירגישו בטוחות בעצמן, שהלב שלהן יהיה רגוע, שהצורך באהבה לא ישחרר מתוכן את המפלצת, ושיכירו את הטבע שדוחף אותן מבפנים - ויוכלו לו.
שולי אורן

שולי אורן

נשואה ליאיר, אם לשלושה, עורכת דין בדימוס, מדריכת ספורט בהווה ועוד מלא דברים.

עם יד על הלב,ביני לביני ידעתי שזה יגיע וגם קצת הגיע לי. הטרפתי אותה לחלוטין לא נתתי לה להשלים משפט וגררתי את כולם יחד איתי לתוך כאוס אחד גדול. הייתי “במיטבי”.

הייתי אז בכיתה ו’ ואסתר היתה המחנכת שלי כבר שנה שנייה והכירה אותי היטב. הייתי הבלגניסטית של הכיתה, מופרעת, קולנית ואגרסיבית ואם נוסיף לכל זה – הייתי ילדה שמנה (מאוד) שנלחמת על קיומה באמצעות הומור גס מסית ומדיח – אז הנה לכם קיבלתם את הסיוט הגדול של כל מורה.

באותו שיעור שנחרט בזיכרוני יצאתי משליטה. ראיתי את חוסר האונים שלה, הסבלנות שאוזלת, כפות הידיים שהתאגרפו מעצבים, הפנים שהאדימו ונשיכת שפתיים הכמעט פוצעת שלא עזרה לה. כי בסוף היא הטיחה בי בחצי צעקה “בהמה”.

קיבלתי נוק אאוט ובכיתה השתררה שתיקה. השיעור נמשך כסדרו כשאני יושבת קפואה ובמוחי מתרוצצות מחשבות: אני ארים אותה על טיל, אני אביא את אבא שלי, נדווח למשרד החינוך, נפנה למשטרה. לא אתן שמורה תדבר כך לתלמידה, אעשה מזה מקרה לדוגמה שילמדו עליו בסמינרים להוראה.

אבל לא סיפרתי. התביישתי מאוד, לא יודעת ממה יותר – מאיך שהיא כינתה אותי או מאיך שאני התנהגתי.

הזיכרון של המקרה צף ועלה בי בימים האחרונים, כשאני מסיעה את הבת הגדולה שלי לקורס קיץ בחטיבה. מחלון הרכב אני צופה בה ובעשרות הנערות שנכנסות בשער הברזל, שמחות ומתרגשות לקראת הבאות.

אני רוצה שירגישו בטוחות בעצמן, שהלב שלהן יהיה רגוע, שהצורך באהבה לא ישחרר מתוכן את המפלצת, ושיכירו את הטבע שדוחף אותן מבפנים – ויוכלו לו.

ואני דואגת – האם למורות יש את הכוח והיכולת להכיל את נפשן הצעירה שמתפתחת במציאות כל-כך סמיכה ומורכבת שמולידה מגוון של רגשות? האם המורות ידעו להעניק להן את המפתח להצלחה בחיים ולכוון אותן לבניית יחסים טובים עם הזולת?

האם למחנכת יש את הכלים להתמודד עם האגו הילדותי שמתפרץ מולה, ולא רק לקרוא לו בשמו – “בהמה”?

רוצה לשתף את הכתבה ברשתות החברתיות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
גלילה למעלה