מתבגרים ביחד

חגית תלם: שלהי החופש הגדול. יושבים בחוף הים, אוכלים צ'יפס חם וטעים, מתבוננים בשקיעה. מדברים על החיים. על הקשיים, על חלומות. שני בניי המתבגרים ואני.
חגית תלם

חגית תלם

סמנכ"כלית תפעול בחברת שיווק דיגיטלי, נשואה באושר ליניב, אם לשלושה מתבגרים וסטאז'רית בקורס הורות למתבגרים.

שלהי החופש הגדול. יושבים בחוף הים, אוכלים צ’יפס חם וטעים, מתבוננים בשקיעה. מדברים על החיים. על הקשיים, על חלומות.

שני בניי המתבגרים ואני.

זה החופש הגדול הראשון שממש נהניתי להיות איתם. הרבה ים, בריכה, הליכות בטבע והרבה זמן משפחה. מורחבת וגרעינית.
48 שנה שאני על הכדור הזה וסוף סוף הבנתי שלהיות הורה זה לא רק ” אחריות”, “עצבים”, “סבל”, משחק קשוח.
48 שנה ורק בחופש הזה הבנתי שלהיות הורה זה לאו דווקא להיכנס לתפקיד שאתה שונא: להיות שוטר, להיות “המבוגר האחראי”. אלא להיות הורה זה בעצם לגדול, להיות אתה ולהתפתח כל הזמן.
רק בחופש הזה פתאום התברגו לי דברים מחדש וקלטתי למשל שאם אני אדם שתמיד מאחר, איך אני יכולה לנדנד לילדיי לקום בבוקר מוקדם, לא לאחר את ההסעה, לעשות הכול מהר.. הרי אני בעצמי אוהבת לקחת את הזמן בבוקר, להרהר, לעשות חשיבה מחדש ולא לתת לזמן לשלוט ביום שלי. אז איך אני יכולה לדרוש את זה מהילדים שלי?
הרי לא משנה מה אגיד וכמה אלחץ, ילדים לומדים מדוגמה. אז יש להם את אבא שלהם שמעולם! (נראה לי) לא איחר (ואם כן, אז זה היה ממש מסיבות שלא תלויות בו. ובוא נגיד, יותר תלויות בי :), אבא שתמיד יגיע לכל מקום כמה דקות לפני כדי להיות מוכן. אז עמידה בזמנים הם לומדים מאבא שלהם. סבבה. ממני הם לומדים לקחת את הזמן. בעיניי גם סבבה. וכתוצאה מכך הם מגיעים לקו אמצע. מאזן שלהם בין שני הקצוות הללו. בטוח סבבה.

אז נחזור לים, לגלים ולצ’יפס. אז דיברנו גם על שיגרה. על “חזרה לשיגרה” ובעצם שאלנו את עצמנו מה זה? למה זה נשמע אפור ומשעמם, ובכלל, האם יש דבר כזה “שיגרה”?
הרי שום דבר בעצם לא ממש חוזר על עצמו, אנחנו משתנים, הגיל שלנו משתנה, המקום שלנו, והעולם בכלל.
ואז עברנו לדבר על להיות מתבגרים בעולם שמשתנה כל הזמן. על מקצועות שנעלמים וייעלמו מהעולם, על טכנולוגיה, ודיברנו הרבה על מוסיקה.
גיליתי שהמתבגרים האהובים שלי מתעניינים בסוג המוסיקה שאני שמעתי. שנות ה-70, 80, 90. הורדנו יחד אפליקציה ושיתפנו פלייליסטים. הם ממש ביקשו ממני לשתף אותם בפלייליסטים שלי! (הרגשתי כל כך צעירה ומעודכנת פתאום!)
ואז נכנסנו לאוטו, שמנו את “bee gees של ה “stayin alive בפול ווליום ונסענו עם חלונות פתוחים ורוח קייצית, כשאנחנו צועקים את המילים ורוקדים בישיבה.

אז למה, אתם שואלים, זה לא קורה כל יום?
כי ביום יום, “בשיגרה”, אנחנו לובשים את חליפת ההורים “הדואגים”, ה”אחראיים”, ה”מרוסנים” ומנסים לחנך את ילדינו ב”חינוך קופים”. תעשה מה שאני אומר, כי אני המבוגר האחראי, וככה חינכו אותי, וזה מה שצריך כדי להצליח בחיים ולהיות במיינסטרים.
ואני התעייפתי. התעייפתי מלהיות שוטר. התעייפתי מלהיות “המבוגר האחראי” הארכאי. הבנתי שאני חייבת להכניס יצירתיות לחיים שלי. להורות שלי. לא ייתכן שהורות היא כל כך קשה ומבאסת, ומעייפת, ומלאת רגשי אשם. פשוט לא יכול להיות.
הרי הילדים שלי הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ואני הכי רוצה להיות איתם, אז למה אני סובלת?
ואז החלטתי שאני משנה. עושה היפוך מחשבתי.
הבנתי שאין לי עוד הרבה זמן להיות איתם בבית, ותיכף הם כבר יפרחו מהקן וכבר חוויתי את זה עם הבת הבכורה שלי שיצאה למגורים עצמאיים בגיל 18 וזה היה בכלל בכלל לא פשוט בלשון המעטה..
אז מה אני משנה?
ניסיתי לשנות מקום מגורים, עברנו למושב יפיפיה בלב השרון, בטבע. השתפר קצת, אבל לא ממש עזר.
התחלתי לקרוא מלא מלא מאמרים וספרים ולשמוע פודקאסטים על הורות, עזר באותו רגע.
ואז החלטתי שאני ממש מתחילה לעסוק בזה בפועל. להתחנך מחדש. כל יום. אפילו חצי שעה ביום. הבנתי שאם אני רוצה להפסיק “לסבול” בהורות שלי , אני חייבת ללמוד איך. בטוח שיש דרך , וכל הורה מוצא את הדרך שלו שמורכבת מאלמנטים שמתאימים להורות שלו. לילדים שלו. לחיים שלו.
אז עם ערימת ספרים ליד המיטה, מלאי של פודקאסטים שהורדתי למכשיר הנייד שלי, אני מתחילה למצוא את הדרך הזאת. את |שביל הזהב” הפרטי והקטן שלי. שלנו.
והצעד הכי נועז שעשיתי הוא להירשם לקורס הורות למתבגרים בשיטת החינוך האינטגראלי והיום אני כבר סטאז’רית בסבב השני של הקורס.

המשך יבוא.
חגית תלם
סמנכ”כלית תיפעול בחברת שיווק דיגיטלי, נשואה באושר ליניב, אם לשלושה מתבגרים וסטאז’רית בקורס הורות למתבגרים.

שלהי החופש הגדול. יושבים בחוף הים, אוכלים צ’יפס חם וטעים, מתבוננים בשקיעה. מדברים על החיים. על הקשיים, על חלומות.

שני בניי המתבגרים ואני.

זה החופש הגדול הראשון שממש נהניתי להיות איתם. הרבה ים, בריכה, הליכות בטבע והרבה זמן משפחה. מורחבת וגרעינית.
48 שנה שאני על הכדור הזה וסוף סוף הבנתי שלהיות הורה זה לא רק ” אחריות”, “עצבים”, “סבל”, משחק קשוח.
48 שנה ורק בחופש הזה הבנתי שלהיות הורה זה לאו דווקא להיכנס לתפקיד שאתה שונא: להיות שוטר, להיות “המבוגר האחראי”. אלא להיות הורה זה בעצם לגדול, להיות אתה ולהתפתח כל הזמן.
רק בחופש הזה פתאום התברגו לי דברים מחדש וקלטתי למשל שאם אני אדם שתמיד מאחר, איך אני יכולה לנדנד לילדיי לקום בבוקר מוקדם, לא לאחר את ההסעה, לעשות הכול מהר.. הרי אני בעצמי אוהבת לקחת את הזמן בבוקר, להרהר, לעשות חשיבה מחדש ולא לתת לזמן לשלוט ביום שלי. אז איך אני יכולה לדרוש את זה מהילדים שלי?
הרי לא משנה מה אגיד וכמה אלחץ, ילדים לומדים מדוגמה. אז יש להם את אבא שלהם שמעולם! (נראה לי) לא איחר (ואם כן, אז זה היה ממש מסיבות שלא תלויות בו. ובוא נגיד, יותר תלויות בי :), אבא שתמיד יגיע לכל מקום כמה דקות לפני כדי להיות מוכן. אז עמידה בזמנים הם לומדים מאבא שלהם. סבבה. ממני הם לומדים לקחת את הזמן. בעיניי גם סבבה. וכתוצאה מכך הם מגיעים לקו אמצע. מאזן שלהם בין שני הקצוות הללו. בטוח סבבה.

אז נחזור לים, לגלים ולצ’יפס. אז דיברנו גם על שיגרה. על “חזרה לשיגרה” ובעצם שאלנו את עצמנו מה זה? למה זה נשמע אפור ומשעמם, ובכלל, האם יש דבר כזה “שיגרה”?
הרי שום דבר בעצם לא ממש חוזר על עצמו, אנחנו משתנים, הגיל שלנו משתנה, המקום שלנו, והעולם בכלל.
ואז עברנו לדבר על להיות מתבגרים בעולם שמשתנה כל הזמן. על מקצועות שנעלמים וייעלמו מהעולם, על טכנולוגיה, ודיברנו הרבה על מוסיקה.
גיליתי שהמתבגרים האהובים שלי מתעניינים בסוג המוסיקה שאני שמעתי. שנות ה-70, 80, 90. הורדנו יחד אפליקציה ושיתפנו פלייליסטים. הם ממש ביקשו ממני לשתף אותם בפלייליסטים שלי! (הרגשתי כל כך צעירה ומעודכנת פתאום!)
ואז נכנסנו לאוטו, שמנו את “bee gees של ה “stayin alive בפול ווליום ונסענו עם חלונות פתוחים ורוח קייצית, כשאנחנו צועקים את המילים ורוקדים בישיבה.

אז למה, אתם שואלים, זה לא קורה כל יום?
כי ביום יום, “בשיגרה”, אנחנו לובשים את חליפת ההורים “הדואגים”, ה”אחראיים”, ה”מרוסנים” ומנסים לחנך את ילדינו ב”חינוך קופים”. תעשה מה שאני אומר, כי אני המבוגר האחראי, וככה חינכו אותי, וזה מה שצריך כדי להצליח בחיים ולהיות במיינסטרים.
ואני התעייפתי. התעייפתי מלהיות שוטר. התעייפתי מלהיות “המבוגר האחראי” הארכאי. הבנתי שאני חייבת להכניס יצירתיות לחיים שלי. להורות שלי. לא ייתכן שהורות היא כל כך קשה ומבאסת, ומעייפת, ומלאת רגשי אשם. פשוט לא יכול להיות.
הרי הילדים שלי הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ואני הכי רוצה להיות איתם, אז למה אני סובלת?
ואז החלטתי שאני משנה. עושה היפוך מחשבתי.
הבנתי שאין לי עוד הרבה זמן להיות איתם בבית, ותיכף הם כבר יפרחו מהקן וכבר חוויתי את זה עם הבת הבכורה שלי שיצאה למגורים עצמאיים בגיל 18 וזה היה בכלל בכלל לא פשוט בלשון המעטה..
אז מה אני משנה?
ניסיתי לשנות מקום מגורים, עברנו למושב יפיפיה בלב השרון, בטבע. השתפר קצת, אבל לא ממש עזר.
התחלתי לקרוא מלא מלא מאמרים וספרים ולשמוע פודקאסטים על הורות, עזר באותו רגע.
ואז החלטתי שאני ממש מתחילה לעסוק בזה בפועל. להתחנך מחדש. כל יום. אפילו חצי שעה ביום. הבנתי שאם אני רוצה להפסיק “לסבול” בהורות שלי , אני חייבת ללמוד איך. בטוח שיש דרך , וכל הורה מוצא את הדרך שלו שמורכבת מאלמנטים שמתאימים להורות שלו. לילדים שלו. לחיים שלו.
אז עם ערימת ספרים ליד המיטה, מלאי של פודקאסטים שהורדתי למכשיר הנייד שלי, אני מתחילה למצוא את הדרך הזאת. את |שביל הזהב” הפרטי והקטן שלי. שלנו.
והצעד הכי נועז שעשיתי הוא להירשם לקורס הורות למתבגרים בשיטת החינוך האינטגראלי והיום אני כבר סטאז’רית בסבב השני של הקורס.

המשך יבוא.
חגית תלם
סמנכ”כלית תיפעול בחברת שיווק דיגיטלי, נשואה באושר ליניב, אם לשלושה מתבגרים וסטאז’רית בקורס הורות למתבגרים.

רוצה לשתף את הכתבה ברשתות החברתיות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
גלילה למעלה