ככה זה כששותפים

יעל שליו "אמא, שתדעי לך שאנחנו עושים בבית הרבה יותר מילדים אחרים" - אמרה נעמי, כשהזכרתי לה שזה השבוע שלה בפינוי המדיח.
יעל שליו

יעל שליו

גננת בגן החברים, נשואה לעמית ואמא לשלושה ילדים בעלת הדף "זמן משפחה" - ייעוץ פרטני, הרצאות וקורסים להורים לחיזוק הקשר עם הילדים והגדלת שיתוף הפעולה.

“אמא, שתדעי לך שאנחנו עושים בבית הרבה יותר מילדים אחרים” – אמרה נעמי, כשהזכרתי לה שזה השבוע שלה בפינוי המדיח. אלבי חיזק מהספה – “כן כן היא צודקת, ילדים אחרים לא עושים כלום, אולי מסדרים ת’חדר שלהם ואולי משהו פה ושם, לא כמונו אלף תפקידים”. ואני חשבתי שהאמא של כל הילדים האלה שלא עושים כלום, היא או סופרוומן שמצליחה לג’נגל את כל המשימות האלה בשמחה ואהבה (ויש כאלה) או אישה עמוסה ומרירה שמרגישה מנוצלת.

אני זוכרת מה קרה כשאמא שלי הרגישה מנוצלת.

הייתי בת 11, רותי בת 10, מיכל בת 7, וטל עוד לא נולדה. וכבר תקופה שאמא היתה ממלמלת לאוויר “פרזיטים…חבורת פרזיטים”. לא הבנתי מה הקטע שלה, במיוחד כי חשבתי שהיא מתכוונת לפרטיזנים. עד שיום אחד, בחופש, היא חזרה הביתה מהעבודה, ונכנסה למטבח, למטבח המבורדק, עם שאריות ארוחת הבוקר. זה הקפיץ לה את הפיוז, שגם ככה כבר היה חם מהפרזיטים, והיא פשוט נעמדה במסדרון וצרחה. בהתחלה שמעתי רק פרזיטים, פרזיטים פרזיטים אבל אז פתאום חד וקצר וברור “ואני נשבעת לכם (אף פעם לא שמעתי אותה נשבעת לפני זה) חודש, חודש שלם אני לא עושה פה כלום, אתם ואבא תסדרו, תכבסו תבשלו, תשטפו כלים, תקנו, ואז אולי תעריכו”

זה היה חודש סיוט.

אבל היא עמדה בו בגבורה, ולא נשברה.

תופעת הפרזיטיות הצטמצמה באופן משמעותי.

ואני זוכרת שהרגשתי מפוחדת, ובודדה, ולא מבינה.

וגם זוכרת שאמרתי לעצמי שני דברים:

  1. אני בחיים לא אחזיק ואחזיק ואחזיק, כי אז מתפוצצים.
  2. בבית שלי כולם ישתתפו במשימות.

והם משתתפים. לא עוזרים, אלא משתתפים.

באופן קבוע, ללא ויכוחים, עם תזכורות. מאז שהם קטנים, כל אחד לפי היכולת ויש גם בחירה מתוך אפשרויות. (נכון להיום באחריותם לפי תור קבוע בכל שבוע – פינוי המדיח, תליית מכונות הכביסה, סידור הסלון ומבואת כניסה בשישי, טאטוא וניגוב המדרגות והדק, זריקת הזבל, פיזור כביסה לארונות ולגדולה בונוס מצטיינת – קיפול כביסה).

אז לפעמים קופץ להם קצת הפיוז של הילדים-שלא-עושים-כלום, אבל אז אני מזכירה לעצמי, שהרגשת השותפות והאמא-היותר-פנויה רגועה שלהם מפצה על “תחושת הקיפוח” ובנוסף מגדלת אצלם תפיסה של אחריות ומחויבות, מגדילה מעורבות ותחושת שייכות.

ובקשר ל”אני בחיים לא אחזיק בבטן כי..” – עדיין נקודה שאני צריכה למצוא לה תחבולות, ותזכורות ויש גם מעידות.

יעל שליו היא גננת בגן החברים, נשואה לעמית ואמא לשלושה ילדים בעלת הדף “זמן משפחה” – ייעוץ פרטני, הרצאות וקורסים להורים לחיזוק הקשר עם הילדים והגדלת שיתוף הפעולה.

רוצה לשתף את הכתבה ברשתות החברתיות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה